קשר החינוך המיוחד לטיפול באמנות

החינוך המיוחד והטיפול בילדים ונוער

בין החינוך המיוחד לטיפול באמנות קיים קשר חזק. בחינוך המיוחד קיימת מעטפת רכה מחבקת ומחזיקה. לב העבודה של הצוות הוא מתן כבוד והקשבה אמיתית למה שלא נאמר במילים. שובצתי לעבודה בבית הספר לחינוך מיוחד 'ונצואלה' לפני קרוב לעשרים שנים. נכנסתי והתאהבתי. במובנים רבים, המקום והצוות השפיעו עלי, וכך גם הגעתי לטיפול באמנות.

מבקרים שיגיעו יתרשמו שההתנהלות היא מקצועית ודינמית. אך מעבר לכך, אני מבקשת לשים דגש על יתרונות השלווה והסבלנות. תשומת הלב ניתנת לכל תלמיד, והצוות שואל ומנסה לדייק -מה הבחירות של התלמיד? מה ההעדפות שלו? כיצד מגיב? על מה מסתכל? למה מופנה הקשב שלו? בבית הספר המיוחד 'ונצואלה' שואלים: מה הוא מנסה לומר גם בלי מילים?

בלי מילים

'בלי מילים' הוא נושא מהותי בתחום החינוך המיוחד ובטיפול באמנות. המטופלים שלנו לא תמיד יכולים להביע באופן מילולי את מה שהם חווים וחשים – מה ריגש אותם, שימח, הרגיז או גרם להם לשתוק בלי יכולת תגובה באותו רגע. למען האמת, גם מילים אינן מביעות תמיד את מלוא הרגש. זה המקום שלנו כצוותים בחינוך המיוחד וכמטפלים לשים לב למה שהוא 'בלי מילים' – לדקויות שבהבעות הפנים, הידיים, שפת הגוף והצלילים המופקים.

בחירה אישית

בטיפול באמנות אנחנו נותנים למטופלים חופש מלא בבחירה אישית, משום שאנו רוצים להכיר אותם. בקליניקה, המטופל מקבל מקום בטוח שמאפשר לו לעבוד וליצור מתוך נטייה אישית אותנטית. מתוך כך שבחדר הוא לבדו, תשומת הלב הניתנת לו היא בלעדית. אין ציפיות לתוצרים ואין אלמנט של הישגיות. כך מתחילים את התהליך לקראת הרוגע וההעצמה של המטופל.

כשמניחים בצד את האבחנות של הילד שהגיע לחינוך המיוחד ומתמקדים בו, מתחילים להכיר את האישיות הייחודית שבנה לעצמו. זו ההתחלה בדרך המתמידה על מנת לראות אותו כפי שהוא, להבין ולעזור לו, וכמו בחינוך המיוחד הצעדים לפעמים נראים מינוריים, אך הם מהדהדים מחדר הטיפולים אל חייו והם משמעותיים.

יד בצבעי זכוכית על אריח קרמיקה